סמינר מטייל   -  יפן  -   בביצוע: "קשרי תרבות תבל"

27.03.07  -  11.04.07  -  כתבה: עדנה גזית

 

בדרך כלל, כאשר באים לסכם טיול,

אין יודעים במה להתחיל,

מה להשמיט ומה להכליל

ואני יודעת מראש,

שאשכח להזכיר את הרוב...

 

יפן – ארץ השמש העולה,

עולה?  - תרתי משמע,

איזו קדמה, איזו עצמה,

מדינה מתועשת, מעניינת, מודרנית ומתקדמת,

תחנת רכבת עם אווירה עתידנית,

לא סימטרית עם מקומות עצירה ומאד אורירית,

ממנה יוצאות רכבות נוסעות,

 אפשר לומר טסות....

וגורדי שחקים

המגיעים עד הסלון של אלוהים,

ומשם מתגלה נוף העיר הגדולה, עיר הבירה,

שאין רואים את קצותיה,

עיר שאין לה סוף,

ערבוביה של בתים, בכל הגדלים, ורחובות,

ואילו מן הקומה הראשונה,

הכל מסודר להפליא, מאד נקי – רחוב, בית, שכונה.

זו מדינה של "הכי, הכי..."

יצור מכונית – הכי, הכי...

שוק הדגים – הכי, הכי...

מקדשים – אין עוררין,

מה מצפה למדינה זו בעתיד??

 

מהמודרניזציה אל הנוף המדהים,

מדינת איים, חופים ארוכים,

הרים גבוהים, מושלגים, וביניהם עמקים,

ובהם ישובים קטנים, ציוריים,

הנראים כחגבים.

שירקאווה-גו, כפר ציורי,

באותו אזור הוא הישוב המרכזי,

מאוכלס בבתי-עץ גדולים עם ארכיטקטורה ייחודית.

ביקור בצריף הגדול ביותר,

השייך למשפחת סוחרי משי מן העבר,

מעתיק אותנו לעולם אחר, במנהרת הזמן.

ואנו ממשיכים לנסוע בכבישים המתפתלים,

סיבוב חד במעלה ההר

כשתהום רובצת מימינו, משמאלו או לפניו,

ואז, ללא כל הכנה,

הוא מופיע בכל עצמתו,

הר פוג'י המושלג המתנשא מעל סביבתו.

הצלמים המדופלמים לא מפסיקים לקוות

שלו לרגע קט ייעלמו העצים המפריעים לתמונות,

וכולם רצים מצד לצד,

כל פיתול והצד שלו...

הבזקי מצלמות, ערב-רב של קולות

האם מתוך עשרים התמונות המצולמות

תהיה לפחות אחת,

של ההר המושלג?

ובמקום אחר יש גם הר, מעשן,

עם מרבצי גופרית,

דווקא קרוב לפסגה ולא בתחתית...

 

ומהקדמה והנוף

אל הדת והמסורות.

יש טורי – יש מקדש,

עוברים דרכו, צועדים ברחוב

לכוון גרם המדרגות,

ושם, מקבלים את פנינו זוג אריות,

עטורים בנוסח שינטו מכאן,

קטורת מעלה עשן, כמובן,

ובלי שאתה מרגיש

אתה נשאב אל תוך המקדש,

מתמזג עם הסביבה,

ולרגע קט אתה כאילו מבין

מה שבעצם, בעולמך, הזוי לחלוטין.

אבל קשה להתנתק,

זה מעניין, זה מסקרן, זה מרתק.

מקדשים – כל יום,

גם מבצרים, פגודה וארמונות,

יש ביניהם הרבה מן המשותף,

עם זאת, כל אחד מהם מאד מיוחד.

אחד מזהב,

במקום זה שנשרף,

אחר מכונה "מקדש הכסף",

ועוד שניים ועוד אחד,

ופסל האל קנון במרכז,

יושב על עלי לוטוס, סמל לבודהה,

ולו 11 ראשים, לא רע...

ומכל צד 500 פסלים , שומרים שלא יברח.

ושוב חולצים נעליים, ושוב נועלים

כולם דאגו שבגרביים לא יהיו חורים,

והכל לפי הכלל:

עץ – יחף... ואל תשאל.

יש מקדשים השייכים לדת השינטו, הדת המקומית,

החלה מתגבשת במאה השלישית,

ואילו אחרים שייכים לבודהיזם,

דת שהגיעה מקוריאה במאה הששית,

ויש מקדשים השייכים לשתי הדתות...

בקיצור, מקץ שבועיים

ענין הדתות יושב טוב בעצמות.

 

ואם בדתות עסקינן,

חוויה בלתי נשכחה

חווינו במנזר בראש הר קויה,

שם בחברת הנזירים,

עם הקימונו והסנדלים

הצצנו לחייהם הלא מוכרים.

ארוחת ערב יפנית מסורתית,

ישיבה על הרצפה ליד איזה שולחנון,

הכלים מיוחדים שלא לדבר על המזון,

יוצרים תמונה המובנת רק על-פי הדמיון.

בבוקר השכם, בחוץ קר, אפור ורטוב,

הצטרםנו לתפילה בחדר החשוך,

הנרות, עשן הקטורת והחימום של התנור,

התפילה המונוטונית , הרצינות של הנזירים,

המבטים שלנו וההשתאות של החברים,

נטעו בלבי את ההרגשה,

שאנחנו משיגי גבול, למרות ההזמנה החמה.

ועל אותו הר, בית קברות עתיק,

קברים המספרים סיפורי חיים,

ועצי ארז ענקיים ועבותים,

עולי רגל בבגדים לבנים,

ואנחנו, כרגיל...תוקעים מבטים!!!

 

אמרנו מקדשים, אך לא רק שם הם נמצאים,

ומסביבם גנים מסוגננים ועצים מעוצבים,

כאשר עלה אחד נשאר וזה שלידו נקטף,

ועוד אחד נשאר, והאחר – גורלו נחרץ,

ובמקום אחר אנחנו פוגשים

בשדרה של עצים,

למעשה, גזעים הנראים כפסלים,

עשויים ביד אמן

וכמובן, לידם, מים, סלעים וחצץ,

הרי הם מיסודות הדת.

 

ואיך אפשא שאל להזכיר

את הכת אותה יסד טאמאקי אוטוזוקי,

כומר אוהב ישראל,

המקהלה בשירה נפלאה,

הרטיטה את הנשמה,

חצתה גבולות של לאום ומדינה

ונטעה בנו את ההרגשה,

כי כל העולם כולו

כפר אחד וגשר צר מאד.

 

גם ליפן אסון משלה  -  הירושימה!!!

מי כמונו, עם ישראל, מבינים את המילה "שואה" או "אסון",

וכאשר באים להשוות 70,000 או 150,000 מול ששה מיליון,

ואת "יד ושם" ל"מוזיאון השלום",

מבינים ששואה היא שואה,

לא משנה המספר, הסיבה או המקום,

זה פשוט נורא ואיום!!!

 

יש גם מן המשותף

בין יפן למערב,

לא תמיד זה נושא לקנאה,

למשל: שחיתות של מפלגה שלטת,

או מושגים  כמו "הון ושלטון"

ופוליטיקה "קצת" מלוכלכת...

אולם, אני בטוחה, שלא הייתי מאמצת את תופעת ההתאבדות,

אך הייתי מאמצת בחום את קבלת האחריות.

כמו-כן, אני אחוזת קנאה,

מהנקיון השורר בכל פינה,

הרחובות, הבתים, המשרדים והגנים,

תחנות הרכבת ותחנות האוטובוסים,

אפילו המכוניות הישנות במגרשי החניה,

לא נראה עליהם פירור של אבק, הם נראים כמראה,

ניקיון כזה אצלנו הוא כמו חלום באספמיה.

   

ואסיים בזר של ענפים פורחים,

אגיש אותם לכל השותפים,

הרי הם לקוחים מעצי הסקורה עמוסי הפרחים,

ויש עץ שרק מנץ ואחר שכבר מלבלב

ויש עמוסים בפרחם ורודים וקטנים

ואחר עם פרחים לבנבנים,

ומה ש"הכי... הכי" מפליא,

זה איך תופעה של שבוע בשנה,

הפכה לסמל הבלתי מעורער של המדינה?

   

לכם חברי המטיילים,

תודה על אווירה נפלאה, על הומור,

על איכפתיות ועל חום,

על חיוך ומילה טובה,

על הרבה מילים חכמות

ואין סוף של שאלות נבונות,

שגרמו לסמינר הזה,

שיהיה מעניין, מהנה ועם טעם של עוד.

 

ולכם מיקי ואודי,

רגשות עמוקים מאד של תודות, על סמינר נפלא

על כך שהשקעתם כל-כך הרבה מחשבה,

במטרה שהסמינר הזה יקבל את הטוב והמיטב,

תודה, תודה מכל חברי הקבוצה.

 

לך, אייל, היה מאלף לשהות בחברתך

ולשמוע את כל מוצא פיך,

אין כל ספק שתרמת להבנת התרבות של יפן.

 

למריסה החיננית, תודה רבה על העזרה בהתמצאות,

תודה על העזרה בהתארגנות.

 

ואחרון אחרון חביב,

לך נסים-סאן, אין מילים,

כל התשבחות שבעולם,

תודה מעומק הלב על הדרכה בלתי רגילה,

על חביבות, על נועם הליכות ועל סבלנות הראויים להערכה,

על ידע מקיף ובקיאות נפלאה,

על הכל, תודה רבה, רבה, רבה!!!

ואלחש באוזנך,

הייתי שמחה לשמוע שחזרת הביתה.

תודה לכולם.